כל אישה יהודיה, אשר נישאה לבעלה "כדת משה וישראל", זכאית לפי הדין העברי לקבל מבעלה מזונות, כל עוד היא נשואה לו וזאת עד לגירושין ומתן הגט בפועל. יצוין כי זכותה זו של האישה נובעת מעצם קשר הנישואין ומחובתו של הבעל, לפי הדין העברי לפרנס את אשתו. הבעל חייב לפרנס את אשתו בהתאם לרמת החיים לה הורגלה במהלך החיים המשותפים של בני הזוג, וכפי שהדבר דרוש לה בכדי לחיות לפי המקובל במקום ובחברה בה הם חיים. הכלל על פי ההלכה הוא "עולה עימו ואינה יורדת", דהיינו, האישה זכאית למזונות לפי רמת החיים לה הורגלה על ידי בעלה.ישנם מקרים חריגים בהם תישלל זכותה זו של האישה וזאת כדוג' אישה "מורדת", אישה שבגדה בבעלה, אישה שעזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת וכיו"ב.

במדינת ישראל הסמכות לדון בנושא הגירושין נתונה באופן בלעדי וייחודי לבית הדין הרבני, וזאת להבדיל מבית המשפט לענייני משפחה שאינו מוסמך לדון בנושא הגירושין עצמו. הגירושין נערכים לפי הדין העברי בבית הדין הרבני, כאשר מדובר למעשה בטקס שבמסגרתו מוסר הבעל לאשה את גט הפיטורין והאשה מקבלת אותו ממנו. על ידי האקט של מתן הגט לאשה, הבעל מופטר מחובותיו כלפי האשה, ומרגע זה האשה חדלה מלהיות אשת איש והיא נחשבת לפנויה ומותרת לכל גבר אחר. 

דרך המלך היא כי שני בני הזוג יגיעו להסכמה בדבר הגירושין ולידי הסכם גירושין כולל, שבמסגרתו ייקבעו כל התנאים של הגירושין, לרבות חלוקת רכוש, מזונות אשה וילדים, איזון משאבים וכו'.כאשר אין בין בני הזוג הסכמה באשר לגירושין, יש צורך להוכיח קיומה של "עילת גירושין", בכדי שבית הדין הרבני יוציא מלפניו פסק דין המחייב בן זוג להתגרש ללא הסכמתו. 

יש למצוא עילת גירושין מוכרת לפי הדין העברי, כך למשל, ניתן לתבוע גירושין כאשר הבעל לא יכול לקיים עם אשתו יחסי אישות בשל מחלות מסוכנות ומדבקות או כאשר יש לו מומים שגורמים לה לסלידה ממנו.

אף עילות הגירושין העומדות לבעל בתביעת גירושין כנגד אשתו נחלקות לעילות אובייקטיביות ועילות הנובעות מהתנהגותה של האשה.